החלטה בתיק בש"פ 6186/03

1.        בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

2.        כתב אישום שהוגש נגד העורר, מגולל פרשה קשה של אלימות במשפחה, שהסתיימה במוות. על פי הנטען, נהג העורר להכות את בת זוגו (להלן: המנוחה) בכל חלקי גופה במשך אחת עשרה שנים, ובאחת הפעמים אף גרם לשברים בצלעותיה. עוד נטען כי במהלך חמישה ימים בחודש מאי 2003, עת שהו העורר והמנוחה לבד בדירתם, הכה אותה העורר בכל חלקי גופה וכי סמוך לפני מותה, הורע מצבה הרפואי, בשל מחלת הסוכרת שממנה סבלה, אך העורר נמנע מלהגיש לה עזרה רפואית ואף המשיך להכותה. בשל המעשים המתוארים בכתב האישום, מיוחסת לעורר עבירה של הריגה וכן מיוחסות לו שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות.

3.        עם הגשת כתב האישום, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכי המעשים המיוחסים לו מצביעים על מסוכנותו. בית המשפט אף ציין כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט ולהשפעה על עדים, בשל העובדה שחלק מעדי התביעה הם בני משפחתו של העורר. בנסיבות אלה, לא ראה בית המשפט מקום לשיחרורו של העורר לחלופת מעצר.

4.        על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העורר טוען כי אין נגדו כל ראיות לכאורה באשר לעבירת ההריגה וכי בחוות הדעת הפתולוגית נקבע שמותה של המנוחה נגרם כתוצאה מעלייה חדה ברמת הסוכר בדם, בשל טיפול תרופתי לא מתאים. העורר מוסיף וטוען כי חומר הראיות הנוגע לעבירות הנוספות אף הוא קלוש ומבוסס בעיקרו על הודעותיהן של חברותיה של המנוחה אשר סיפרו כי התרשמו שהמנוחה הייתה אישה מוכה, אך ניסתה להסתיר זאת. לטענת העורר מדובר בעדויות שאינן קבילות ואין בהן כדי לקשור את העורר לאיזה מן העבירות המיוחסות לו.

           עוד טוען העורר כי שכניהם של בני הזוג העידו שמעולם לא נשמעו צעקות מדירת בני הזוג, וכי אין להם כל מידע בנוגע לאלימות שהפעיל העורר כלפי המנוחה. לבסוף מציין העורר כי אין לו עבר פלילי, וכי חומרת העבירות המיוחסות לו אינה צריכה להוות שיקול בנוגע למעצרו.

5.        יש צדק בטענת בא כוח העורר באשר לחולשת הראיות, לכאורה, בכל הנוגע לעבירת ההריגה; זאת בעיקר לנוכח חוות הדעת הפתולוגית מיום 15.6.03, שערך פרופ' היס ובה ציין כי "מותה [של המנוחה] נגרם, קרוב לודאי, מסיבוך ביוכימי של עליה חדה ברמת הסוכר בדם מסכרת עם גופיפי קטון וחמצת בדם (DIABETIC KETOACIDOSIS) על רקע מחלת סכרת כרונית מסוג IDDM - 1TYPE". עוד מציין פרופ' היס, כי לנוכח הממצאים הפתולוגיים ותוצאות הבדיקות הטוקסיקולוגיות והכימיות מנוזלי הגופה, "סביר להניח שהטיפול התרופתי שקיבלה עובר למותה לא התאים למחלת הסוכרת ממנה סבלה".

           לעומת זאת, יש בנמצא ראיות פיזיות וכן ראיות מכלי ראשון ומכלי שני, המבססות, לכאורה, את האישומים האחרים המיוחסים לעורר בדבר תקיפה וחבלות ממשיות שגרם למנוחה לאורך שנים. על גופתה של המנוחה נמצאו סימנים רבים ובהם דימומים תת-עוריים ושברים בצלעותיה, כפי שמעידות התמונות המצויות בתיק החקירה, מהם עולה היקף נרחב מאוד של חבלות. פרופ' היס מתייחס לחבלות אלה ומציין בחוות דעתו כי: "נמצאו דימומים תת עוריים טריים ולא טריים בראש, צוואר, בית החזה וגפיים (חלקם מכוסים באבקת איפור ורדרדה) ושברים טריים וישנים בצלעות מחבלות כהות ישירות (מכות) ומתיישבים עם תסמונת 'האישה (בת הזוג) המוכה'". בנוסף לראיות פיזיות אלה, העידה בתה של המנוחה מנישואים קודמים כי הייתה עדה לתקיפת אמה והכאתה על ידי העורר, לאורך השנים שבהן התגוררה עם בני הזוג וגם לאחר מכן. עדות זו מהווה, לכאורה, ראיה ישירה לעבירות האלימות המיוחסות לעורר בכתב האישום. אשר לעדויות מכלי שני, יש בתיק הודעות שנגבו מחברותיה של המנוחה, אילנה קרוכמלניק, נטליה בלקיי, פולינה בנדיונוב, ולנטינה ויזנשטיין וכן מאמה של המנוחה, אמה קישנייבסקי, אשר העידו, כולן, כי המנוחה סיפרה להן בהזדמנויות שונות, על המכות שהפליא בה בעלה. את דבר קבילותן של ראיות אלה, נוכח פטירת המנוחה, בהיותן ראיות בדבר אלימות מתמשכת של העורר, קובע סעיף 10 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (ראו: ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2), 534).

6.        בהתחשב בכל האמור לעיל, קיימות בהחלט ראיות לכאורה המבססות את האישומים המיוחסים לעורר, למעט עבירת ההריגה. משכך, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים).

           האם לנוכח פטירתה של המנוחה, כמי שהייתה הקורבן לאלימותו של העורר,  ניתן להפיג את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר? כך סבר בא כוח העורר בהדגישו כי אין לעורר הרשעות קודמות בעבירות אלימות או בכלל.

           עמדתו של בא כוח העורר אינה מקובלת עליי.

           מתוך חומר הראיות שנאסף עולה בבירור כי יש לעורר חולשה לטיפה המרה, וכי כאשר הוא בגילופין הוא הופך לאדם אלים במיוחד כלפי סביבתו. העידה על כך בת זוגו הקודמת של העורר, ורסביה שישלנקוב, באומרה כי בעת שהעורר היה שיכור לא היו לו גבולות וכי אף היא "זכתה" לטעום מנחת זרועו, לאחר ששתה. באותו הקשר סיפרה גם בתה של המנוחה, קטיה, כי אירועי האלימות בין העורר ובין אמה, להם הייתה עדה, התרחשו בעת שהעורר היה שיכור. השכנים אף הם ידעו לספר על אירוע חריג שהתרחש לפני כשנתיים, בעת שהעורר היה שיכור ועורר מהומה מחוץ לבית, עד כי היה צורך להזעיק את הוריו להרגיעו, לאחר שהשכנים בעזרת המשטרה, תפסו אותו והצליחו להשתלט עליו.

           לנוכח הדפוסים האלימים בהתנהגותו של העורר ובעיית השתייה שממנה הוא סובל, אין מקום לראות את מסוכנותו כמוסבת אך ורק כלפי המנוחה ויש חשש כי העורר, אם יחזור וישתה לשוכרה, עלול להפנות את נטיותיו האלימות גם כנגד אנשים אחרים. בהתחשב בכך, וכן בהתחשב בעוצמת האלימות החריגה שמסוגל העורר להפעיל, כפי שמעידות התמונות המחרידות המתעדות את החבלות בגופה של המנוחה, אני סבורה כי מאזן השיקולים נוטה לחובת העורר ולטובת שלום הציבור, ומחייב המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏כ"ג תמוז, תשס"ג (23.07.03).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: